הצעה מהפכנית לבתי המשפט הפליליים 

חשבתי על הצעה שעשויה,לדעתי,לשפר את הסיכוי למשפט צדק במדינת ישראל שיתחשב הן בזכויות הנאשם והן בזכויות הקרבן. כמו כן יגדיל משמעותית את הכלל שמספיק ספק סביר כדי לזכות נאשם, ומצד שני לצמצם את הנוהג של עסקאות טיעון שבאות להקל על התובעים והנאשמים על חשבון הצדק.
מסיבה שאיננה מובנת לי, נהוג שהרוב קובע כשבאים לפסוק את דינו של נאשם. אם 2 שופטים קובעים בניגוד לשופט שלישי, הם למעשה מבטלים לחלוטין את קביעתו מצב זה יוצר קושי עוד יותר גדול, בעיקר לנאשמים, שצריכים לשכנע שני שופטים בחפותם, או  בכך  שקיים  ספק  סביר  המחייב  את זיכוי  הנאשם. משימה שהיא לרוב כמעט בלתי אפשרית. בעיה נוספת היא שעורכי דין עם קשרים, ותובעים שמתעצלים, מגיעים הרבה פעמים לעסקאות טיעון מגוחכות, ששמות את החוק ללעג ולקלס לאו דווקא כשמדובר על ראיות חלשות, ונסיון להגיע להרשעה בטוחה במצב לא בטוח, אלא מסיבות אחרות שלא צריכות להשפיע על תוצאות משפט ועונשים שעומדים בניגוד מוחלט לעונשים המתקבלים ללא עסקת טיעון, ומאפשרים לעבריינים עשירים לקבל הנחות לעומת עבריינים עניים.
הצעתי כוללת שינוי בכך שבמשפט שבו יושבים מס' שופטים (כיום זה בד"כ 3 ולעיתים רחוקות 5 ), מספיק שופט אחד שיזכה את הנאשם ע"מ לשחררו. אם נצא מנקודת הנחה שאפשר לסמוך על השופטים(?), הרי שספק סביר מתקיים אם לא שוכנעו כולם כאחד, באשמת הנאשם. בנוסף לכך הייתי מבטל את הדיון הפנימי בין השופטים ומאלץ אותם לכתוב פסקי דין לבד, ללא קשר להחלטת האחרים, ובכך לבחון גם את חשיבות הראיות כפי שכל שופט רואה בנפרד, כך שאם הראיות חזקות, הייתי מצפה שכולם יראו אותן כך, ואם לא כך הוא, יש מקום חזק יותר לערעור על הפסיקה.נאשם צריך להיות מורשע ע"י כל השופטים, ולא להיות תלוי בהרכב זה או אחר.  אם כל כך ברור שנאשם אכן אשם, אין סיבה שלא יגיעו כל השופטים בהרכב, בצורה עצמאית לאותה מסקנה, וכמו שלא נהוג לתת לעדים להתייעץ ולתאם גרסאות ביניהם, כך גם השופטים.
הצעה שנייה תהיה שבמידה והושגה הרשעה, יחליט כל שופט על העונש הראוי (שוב לבד), כשאליהם יצטרף הקורבן!
נניח שיש 3 שופטים (אגב, לא חייב שיהיה מס' אי זוגי של שופטים), ביחד עם הקורבן, לכל אחד יהיה קול זהה בקשר לעונש, כך שאם הקורבן, רוצה להעניש בחומרה או שהוא מחליט לסלוח לנאשם, זה יבוא לידי ביטוי בחומרת העונש. יש לתת לקורבן להיות שותף בהחלטה על העונש, שהרי הוא הסובל העיקרי מהעבירה ומתוצאות המשפט.זכותו לדרוש נקמה ומצד שני זכותו לדרוש סליחה לנאשם. אפשר לתת לשופטים לקבל לידיהם את החלטתו לפני שהם נותנים את החלטתם, כך שרצונו יהווה השפעה רצינית יותר.
יהיו שיגידו שפחד של הקורבן מהנאשם יביא אותו להחלטה שגויה, אבל לדעתי, מלבד ההבטחה שהנאשם לא יוכל לבוא במגע עם הקורבן, יש לתת לקורבן, את זכות ההחלטה האם להיכנע לפחד או להשתלט עליו. (מה גם שיש לו רק השפעה חלקית על העונש ובמידה והשופטים האחרים חושבים שבקשתו להקל באה מפחד, הם יכולים להחמיר בעונש ולצמצם את משקל ההקלה),בנוסף, הייתי מציע שהנאשם לא יידע מה הציע הקורבן כעונש, ולמעשה לא יגיע אליו המידע איזה עונש המליץ כל אחד מהקובעים. במקרים שבהם הקורבן קטין או כבר לא בחיים, יש להביא בחשבון את רצון הקרובים לו ביותר אבל לא לתת להם את זכות ההחלטה.החלטה נוספת שהייתי מעניק לקורבן, היא הקביעה והאפשרות לסרב לעיסקת טיעון, שתאלץ את התובע ללכת למשפט ללא אפשרות לחתום על עיסקה שכזאת, וזה שוב בשל זכותו של הקורבן, לנקום או להיות אחראי במידה רבה יותר על התוצאות של המשפט.
בהרבה מקומות בעולם, נהוגה שיטה של מושבעים, שבה חייבים לשכנע 12 איש מהעם באשמתו של הנאשם, ומספיק אחד שמסרב לקבל החלטה כדי לפסול את המשפט. החיסרון הגדול של השיטה הזאת הוא שהמשפט הופך להצגה של עו"ד והרבה פעמים ההחלטה המתקבלת לא קשורה לחוק אלא למי שהציג את הדברים טוב יותר.
לדעתי, השיטה שאני מציע יכולה לדאוג ליותר משפטי צדק, ופחות יכולת של השופטים להתעלם מראיות ולהרשיע סתם, וכמו כן לאפשר שיתוף הקורבנות בקביעת העונש, בלי לתת את המשקל המרכזי על "בזבוז" הזמן של בית המשפט, או מהנסיון לחסוך אותו.